אם תרצו, אין זו מצרים

0

פותחים את הארון// ירושלמים מספרים על פרשת השבוע שלהם

מיכה גודמןוהפעם: ד"ר מיכה גודמן על יציאת מצרים

//ד"ר מיכה גודמן מרצה בחוג למחשבת ישראל וראש המדרשה למנהיגות חברתית עין פרת

הסיפור הציוני הוא סיפור על הפיכתו המהירה של עם חסר כוח לעם בעל כוח, בכך הוא דומה מאוד לסיפור המקראי: הסיפור של יציאת מצרים והכיבוש של כנען, גם הוא סיפור על הפיכתו של עם חלש וחסר כוח, לעם ריבון ורב כח. האם יש לסיפור החדש מה ללמוד מהסיפור הישן?

עשרת המכות אינן מוזכרות במפורש בנאום הפרידה של משה,  הן מופיעות רק ברמיזה, אך זאת רמיזה מתוחכמת שאמורה להכאיב לכל שומעיה.  היא מופיעה בסוף הנאום, במקום בו מפרט משה את העונש הצפוי לעם על חטאיו:

-פרסומת-

-פרסומת-

"והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש הָעִוֵּר  באפלה ולא תצליח את דרכיך[...] יַכְּכָה  ה' בשחין רע על הַבִּרְכַּיִם  ועל הַשֹּׁקַיִם  אשר לא תוכל להרפא [...] זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כי יַחְסְלֶנּוּ  הארבה" (דברים, כח).

 לא רק לקוראים הזהירים, גם לקוראים שאינם רגישים עולה תחושת דה ז'ה וו. החושך שינחת עליהם כמו גם השחין והארבה מעוררים את זיכרון מכות מצרים. אך יש הבדל: בפעם הקודמת המכות הללו פסחו על העם ונחתו על מצרים, ובפעם הבאה אותן המכות ינחתו על העם, כאילו הוא מצרים. כמה ימים לפני הכניסה לארץ, אומר משה לעם שהמכות הן לא רק חלק מהעבר שלו, הן עשויות להיות חלק מהעתיד שלו. בעבר הן היו הגאולה שלו, ובעתיד הוא יהיה הקרבן שלהם.

טראומות יוצרות רתיעות. אדם שחווה טראומה  מפתח רתיעה ממושאים שמזכירים לו אותה. העבדות במצרים היא טראומה לאומית, והנאום האחרון של משה מתמודד עם הטראומה הזאת בצורה מאוד מעניינת. "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה וזכרת כי עבד היית במצרים" (דברים, כד', יז'). זהו מוטיב שחוזר שוב ושוב בנאום הפרידה של משה. צפוי כמובן שהטראומה תוליד רתיעה מעבדות. שהזיכרון הכואב  ייצר את הצו הלאומי "לעולם לא להיות יותר עבד". אך ספר דברים ממיר את הרתיעה הצפויה ברתיעה מפתיעה – "לעולם לא להיות אדון", לפחות לא אדון מוחלט כמו המצרים. במקום הטראומה שלא להיות שוב עבד במצרים, הנאום של משה מעצב את התביעה – לעולם לא להיות כמו מצרים.

והכישלון שצופה הנאום, הכישלון הגדול של פרויקט יציאת מצרים, הוא הפיכתנו למצרים בעצמנו.

העברים, יוצאי מצרים, מצוּוים להקים חברה שהיא היפוכה של מצרים – חברה שלא מנצלת את החלשים שבה, אלא מגוננת עליהם. הערובה להקמת חברה כזו היא הזיכרון של יציאת מצרים. הזיכרון של העבדות אמור לרכך, להגביל ולמתן את האגו טריפ של האדנות. משה מבקש מהעם שגם כשהם כובשים את הארץ, בונים מלכות ומשיתים ריבונות, שימשיכו לזכור את התקופה שלפני הכיבוש והריבונות. גם כשהם חזקים, שימשיכו לזכור את החיים כחלשים. זאת האמירה הגדולה של משה: אם ישכחו את עברם כעבדים במצרים, עתידם להיות מצרים.

בדי-אן-איי הציוני שלנו יש כמובן את הרתיעה הגדולה מלהיות חלשים. לאור זיכרון הגלות, זאת רתיעה חשובה ומובנת. השאלה היא, האם מעבר לרתיעה הציונית אנחנו מפתחים גם את הרתיעה המקראית? האם  מעבר לפחד שנהיה שוב עבדים, אנחנו מטפחים את הפחד שאנחנו נהיה המצרים?

שתף
תגובות