שירת הסירנות

0

פותחים את הארון// ירושלמים מספרים על פרשת השבוע שלהם

ספר ויקרא >> פרשת "אחרי מות-קדושים"

ד''ר חנה פרידמן//ד"ר חנה פרידמן, חוקרת תלמוד, פעילה קהילתית ומורה בבית מדרש "חברותא" בהר הצופים

רצף השמות של פרשיות השבוע הנקראות בימים אלה בבתי הכנסת, "אחרי מות – קדושים – אמור", יצר מעין משפט אותו נוהגים ציניקנים לומר בקריצה מחויכת על שיח ההספדים המקובל בחברה היהודית: אחרי מות – קדושים אמור. אחרי פטירתו של אדם כולם מקפידים בכבודו ומדברים בשבחו כאילו היה קדוש, גם אם בחייו נהגו בו אחרת לחלוטין.

אם נעבור מהכותרות אל הפסוקים כשלעצמם, נגלה שהמילים 'אחרי מות' מתייחסות לפטירתם של שני אנשים פרטיים:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ".

דברי ה' מתייחסים לאירוע עליו קראנו לפני שבועיים, בפרשת שמיני. בשיאו של טקס חנוכת המשכן, בעוד נתחי קרבנות היום ערוכים ומוכנים על המזבח, וכל העם עומד בציפייה לראות את אש ה' יורדת לאכלם, עמדו נדב ואביהוא, בני אהרן הכוהנים, ומחתות בוערות בידיהם, והקטירו קטורת עם אש זרה, אשר לא התבקשו להבעירה. ואכן, האש שיצאה מלפני ה' אכלה לא רק את הקרבנות, אלא גם את שני הבנים שחרגו מן הפרוטוקול.

פרשתנו מתארת טקס כפרה מפורט אותו יבצע אהרן במשכן עקב מות בניו. טקס כפרה זה נקבע בהמשך כנוהל קבוע, אחת לשנה, בעשירי לחודש השביעי, הוא יום הכיפורים. ההפרדה בין פרשת שמיני שנקראה לפני שבועיים, לבין טקס התיקון והטיהור המוצע בפרשה שלנו, מזכירה מסקנות ועדת חקירה המתפרסמות חודשים אחרי אסון. במושגים אנושיים משך ההמתנה מובן: לוקח זמן למנות חברים, לאסוף נתונים ולהפיק לקחים, אולם בהקשר של צו אלוהי העניין תמוה: מדוע לא נאמרו הדברים כבר שם?

נראה לי שהתשובה לשאלה זו נמצאת בדיאלוג בין משה לאהרן מיד אחרי מות נדב ואביהוא:

-פרסומת-

-פרסומת-

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן". משה מנסה לנחם, ואומר 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ'- בניך, אהרון, היו מלח הארץ, הטובים ביותר. 'ועַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד'- ובאמצעות מותם הלא מובן, גדל כבוד האלוהים על פני כל העם, ועל כן איננו חסר תכלית.

אבל את תגובתו של אהרון מסכם הכתוב בשתי מילים:  וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

דממת אהרון אינה מפורשת. אפשר לשמוע בה מרירות והתרסה. אפשר שהיא מבטאת הכנעה וקבלת הדין. ואולי יש בה ייאוש וכאב מעבר למילים. המקרא בחר לעצור את סיפור נדב ואביהוא בדממה זו, לעבור לדון בנושאים אחרים, ולהשאיר את הדממה זועקת בחלל האוויר למשך שבועיים תמימים.

את אותה הדממה אני מוצאת גם בטקסי הצפירה המודרניים שהנהיגה מדינת ישראל ליום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ישנם חלקים בחברה החרדית שמתנגדים לעמידה בצפירה בטענה שמדובר ב"חוקות הגויים", מנהג חיצוני ששאבנו מן האומות, ואסור לאמצו. אבל לי נראה שבשתיקה אל מול אובדן יש דווקא משהו מאוד יהודי. לפני כל הצידוקים וההסברים, ובצד כל דברי הנחמה והפקת הלקחים, יש קודם כל לתת את הדעת לעצם הכאב והאובדן, להציע לנופלים את הכבוד הגדול ביותר שאנו יכולים להעניק להם: לעמוד מלכת, ולשתוק.

שתף
תגובות