חיים בקו האש

0

הגבעה הצרפתית סובלת כבר תקופה ארוכה ממציאות ביטחונית קשה. במקום להיות שכונה בטוחה ונעימה לסטודנטים - פגיעות אבנים, בקבוקי תבערה, הצתת מכוניות והטרדות מיניות הפכו לדבר שבשגרה. גלעד, אנסטסיה וזהר כותבים על החיים בגבעה בצל החשש.

//גלעד ישראלי

החל מפתיחת שנת הלימודים, חווים תלמידי האוניברסיטה העברית בקמפוס הר הצופים וחיילי בסיס עופרית הסמוך, מציאות בלתי נסבלת של פגיעות מאבנים ובקבוקי תבערה בלב אזור מגוריהם, לימודיהם ושירותם הצבאי. בחודש האחרון, סטודנטים רבים משתדלים להימנע מלנסוע עם רכב מסביב לאוניברסיטה ואף משאירים אותו רחוק ולא באזור הקמפוס עצמו.גלעד

לפני כשבועיים נעצרו עשרה צעירים מהכפר עיסאוויה השוכן בצמוד לקמפוס המשתייכים לשתי חוליות טרור ומזוהים עם ארגון "החזית הדמוקרטית". בחודש האחרון ביצעו החוליות פעולות רבות של יידוי בקבוקי תבערה ואבנים לעבר רכבים ואזרחים שנעו בסמוך לקמפוס הר הצופים, וכן לעבר הקמפוס עצמו והבסיס הסמוך.

כל המתרחש באזור הלימודים שלנו מתחבר למגמה מתמשכת של הסלמה הכוללת עשרות מקרים כל יום של ידויי אבנים ובקבוקי תבערה, כבישים המועדים לפורענות, התפרעויות ומקרי אלימות קשים בכל רחבי ירושלים ויהודה ושומרון. רק לפני שבועיים נפצעה פעוטה עקב זריקת סלע לעבר מכונית נוסעת בארמון הנציב. האלימות הזו לא פוסחת גם על בתי חולים - בית החולים הדסה הר הצופים סובל מדי כמה שבועות מיידוי בקבוקי תבערה וניסיונות אחרים לפיגועים, שלרוב מסתיימים בנס.

בינתיים גוברות הביקורות כלפי טיפול הרשויות בתופעה. ראש העיר, ניר ברקת, הגיב בערוץ 10 לאירוע הפגיעה בתינוקת:

"המקרה חמור מאוד. הגיע הזמן שנתייחס לאבן כאל כלי נשק. צריך לשדרג את הענישה לזורקי אבנים. פעולת המשטרה אחרי שהיא תופסת את מיידי האבנים אינה מספקת, אם המפגעים יוצאים בדלת האחורית וחוזרים לפגע. כל עוד הם משתחררים למחרת בבוקר, לא נמגר את התופעה. המדינה וראש הממשלה פועלים, ונסייע להם ולמשטרה להחמיר את הענישה עם זורקי האבנים. צריך להגיע למצב בו לאנשים לא יהיה כדאי להרים ולזרוק אבן. המשטרה יודעת להגיע לאנשים האלה".

מה אנחנו, בינתיים, יכולים לעשות? קודם כל - מדווחים למשטרה על כל מקרה אלימות שנתקלים בו. דיווחים אלו יעזרו בתפיסת המפגעים ויועילו בהפעלת לחץ על המשטרה. שנית, ניתן להתנדב במשמר האזרחי או במגוון פרויקטים לשיפור הביטחון בגבעה הצרפתית. בנוסף, יש להפעיל לחץ על גורמים אכפתיים בתוך כנסת ישראל - לדרוש דיונים, לשלוח מכתבים ולבקש תשובות. במידה והדברים לא עוזרים, עלינו לשקול לבצע צעדים "מפרי איזון", קרי השבתת הלימודים או סגירת כבישים. אני סבור שבעד הצלת חיים, מדובר במחיר ובצעד הגיוני. ככל שיותר נשלב ידיים ונעבוד יחד, נוכל למגר ולהקטין את הפגיעה והמצב הרע הנוכחי.

//אנסטסיה גנוב

הסיפור הכי נורא שקרה לי הוא שגבר רדף אחרי עד המעלית. זה היה ב-12 בצהריים, נסעתי הביתה, והוא יצא אחרי מהאוטובוס והתחיל ללכת אחריי ולשאול אותי שאלות כמו 'אם אני רוצה לשתות אנסטסיה גנובמשהו', או 'שהוא יקנה לי משהו לאכול'. לא משנה כמה פעמים אמרתי שאני לא מעוניינת או שיש לי חבר הוא לא עזב, ואמר שהוא לא יעזוב אותי כי הוא ראה אותי והלב שלו אמר לו ללכת אחריי. התחלתי לרוץ הביתה, והוא פרץ את הדלת של הבניין. הייתי כבר במעלית והוא התחיל לפתוח בכח את הדלת. התחלתי לצעוק ואמרתי לו שאם הוא לא יעזוב אני אצעק ואקרא לכל השכנים ולמשטרה. רק אז הוא עזב.

בפעם אחרת, מישהו לקח לי את הקניות מהיד, שילם בקופה, החזיר לי אותם ואמר לי "בואי תעלי איתי לאוטו, אני אקח אותך הביתה". אמרתי לו שאני גרה שני מטר מהמקום ושלא צריך לקנות לי שום דבר. הוא כמעט גרר אותי לאוטו, ועזב רק כשפגשתי חברים והתחלתי לדבר איתם.

אני גרה בגבעה הצרפתית כבר כמעט שנתיים וחצי. בגדול טוב לי כאן- זה קרוב לי לאוניברסיטה, אחי גר כאן וגם לא מעט חברים. אבל לא קורה לי שאני הולכת בגבעה ולא עוצר לידי אוטו ומציע לי טרמפ, או ששורקים לי וזורקים הערות מגעילות ברחוב - על בסיס יומי. כבר התחלנו לצחוק במרירות בין החברות שאם אנחנו יוצאות מהבית ולא מקבלות הערה ברחוב צריך לעשות משהו עם המראה שלנו. כשאני הולכת עם חברות שלי זה קורה פי כמה וכמה יותר. זה מפסיק רק כאיזשהו גבר מלווה אותי הביתה.

הבעיה בתופעות הללו היא שאין בן אדם ספציפי שאפשר להתלונן עליו. דווקא השנה מסתובבות הרבה ניידות באזור ושמתי לב שאולי בזכותן באמצע היום יש פחות הטרדות. מצד שני, בערב ובלילה המצב נשאר אותו דבר. עצם היותה של המשטרה בסביבה עוזר ומרתיע, אבל האמת היא שלא קרה אפילו פעם אחת ששמעתי הערה כלשהי או שרכב עצר לידי ובאה משטרה. מה שכן - גיליתי שכשאני צועקת עליהם בחזרה שאני אקרא למשטרה זה עוזר. אני מקווה שהמצב ישתפר, כי חוץ מהנושא הזה טוב לי בשכונה.

 

//זהר דרוקמן

זהר דרוקמן-קרדיט לעמותת ויקימדיה ישראלנתחיל מהשורה התחתונה – אני מפחד. הגבעה הצרפתית מפחידה אותי; לגור כאן מפחיד אותי; זה לא עניין רציונאלי – זה פשוט פחד שאני מרגיש ברגע שיורדת השמש, ולפעמים גם לפני; זו כרגע התמצית של המגורים כאן.

לפני שאמשיך, התנצלות לקוראים – אני שונא את ז'אנר העיתונות שנקרא fear mongering – שימוש בכותרות שמטרתן להפחיד. אני מחזיק מעצמי אדם רציונאלי למדי, שאוהב לבדוק את הכל בעצמו לפני שהוא מחליט. את הטור הזה אני כותב מנקודת מבט אי-רציונאלית. יש שלב בו הרציונאליות המוחלטת נגמרת, והשלב הזה הוא הרגע בו מציתים רכב בחניון של הבניין שלי.

אבל אני מקדים את המאוחר. בואו נתחיל ברקע הבסיסי – אני אדם יחסית רציונאלי. בתור אדם שכזה, הגבעה הצרפתית נראית מקום די נחמד – שכונה מטופחת שמתאימה במיוחד לסטודנטים בהר הצופים. אני ואשתי מצאנו דירה משופצת ולא יקרה מדי וחתמנו חוזה שסידר אותנו לארבע שנים.

נכון, כמה פעמים בשבוע שומעים רעשים שהם או זיקוקין או יריות, אבל הם מספיק רחוקים עד שלא לגמרי ברור. בהמשך שומעים סיפורים, אשר כמו שכתבתי קודם – אני לא נוטה 'לקנות' אותם. יש לכותרות יכולת לגרום לכל אירוע להשמע גדול יותר ממה שהיה. בסופו של דבר, מה אכפת לי אם צעירים באים לכאן להתמזמז כי הם מפחדים שבכפר שלהם יתפסו אותם? שיבואו. וכן, יש הטרדות מיניות וזה מאוד חמור, אבל זה לא נשמע כמו בעיה ייחודית לגבעה הצרפתית. אנחנו חיים בחרא של עולם ובכל מקום יש הטרדות מיניות, גם ברחובות הערים הגדולות בארץ. בכל אופן, את אשתי, תודה לאל, לא הטרידו. אז אין ממה לפחד באופן קבוע.

אלה היו השנתיים הראשונות. עכשיו, בשנה השלישית שלי – אני מפחד. ויש לי סיבה טובה – מכונית עלתה באש בחניון הבניין שלי. מכיוון שמכוניות חונות לא עולות באש באופן ספונטני – אני מסיק שמישהו הצית אותה.

הנה אנחנו מגיעים ל-fear mongering: בואו נניח שהשעה היא 3 לפנות בוקר. אין איש ברחובות, וכל הבניין ישן. אדם בא ומחליט להצית את המכונית במגרש החניה. עד שמישהו שם לב לאש, זה בעיקר בגלל שמיכל הדלק התפוצץ, ובינתיים האש המשיכה לכלי רכב אחרים. רגע, תסריט אחר – פעם הבאה זה לא יהיה רכב – אדם יכנס, ישפוך סולר בלובי של הבניין וקצת בחדר המדרגות, ויצית. כולם ישנים, וייקח להם הרבה מאוד זמן להגיב לאש. בינתיים עשן יחדור תחת החריץ של הדלת.

זה תסריט האימה שעובר לי בראש: יום אחד אקום באמצע הלילה, לא אבין מה קורה סביבי, אשתעל מעשן וייקח לי זמן להתאפס ולהבין שאני לכוד בבניין שעולה באש. כשמבינים שזה אפשרי, כל מחשבה רציונאלית בורחת מאוד מהר.

אני לא אומר שמעכשיו אני סוגר עצמי בבית. אני גם יכול להעיד שאני לא קופץ מכל מכונית שעושה 'חרקות' בכביש (ויש הרבה כאלה בגבעה). אני ממשיך לחיות את החיים שלי יחסית כרגיל. אני כן מתחיל לשים לב לפרטים שקודם לא התרשמתי מהם. אני מתחיל לשים לב לכל כותרת וכל מבזק על עוד אירוע שהתרחש בגבעה, ולכל סיפור שאני שומע. אני מתחיל לשים לב איפה אני הולך והאם יש אור, ובעיקר - האם יש עוד אנשים. אני בהחלט לא חוזר יותר מהקמפוס כשחשוך ואני לבדי, ובאופן כללי משתדל תמיד למצוא טרמפ. כל הדברים האלה מתכנסים ומצטמצמים בסופו של דבר לתחושה אחת מזוקקת ומאוד ברורה – אני מפחד.

 

שתף
תגובות