הגרוב הירושלמי מגיע לאלפסי

1

הלל מאיר עשה עלייה מארצות הברית לירושלים. בתור אחד שראה הרבה הרכבים מוסיקלים עושים ג'אמים ברחובות ניו-יורק הוא החליט לגלות היכן מסתתרים האומנות והיצירתיות של המוסיקה הירושלמית. הגילוי: הופעה חיה של "כיבשוש היברו גרוב" בדירת רווקים ברחוב אלפסי. היה  שמח וגרובי.

// הלל מאיר

לחיות בירושלים זה לפעמים לא קל.  אחד החסרונות הידועים עוד מימים עברו הוא החוסר בתרבות עכשווית. לאחרונה, בעקבות יוזמות של ניר ברקת, אגודת הסטודנטים ועוד, הגיעו לעיר הקודש כמה דברים מגניבים. בכל קיץ בשנים הָאחרונות  נערכו הופעות חינמיות של הלהקות והדיג’יים הטובים בארץ. לפני שנתיים היה השוקייס הבינלאומי הראשון בירושלים בשם "The Jerusalem music conference" שהביאה עמה אומנים ואנשים מתעשיית המוזיקה מעשרות מדינות בעולם. באותו קיץ, למי שזוכר, היה גם פסטיבל רגאיי בגן סאקר עם גדולי אומני הרגאיי Barrington Levi וAlpha Blondy ועוד מלא דברים טובים שלא אזכיר כעת. אז אי אפשר באמת להתלונן כיום שאין מוזיקה טובה בירושלים. בעקרון זה נכון. אבל מה עושים ביום יום כשרוצים למצוא מוזיקה טובה בירושלים, במיוחד מישהו כמוני שגדל בניו יורק והיה הולך לשלוש הופעות טובות בשבוע ומנסה לצרוך מוזיקה טובה באופן תמידי? צריך להקדים ולהסביר משהו על ירושלים, שהיא אולי לא העיר עם הכי הרבה יהודים בעולם (בניו יורק יש כ3 מיליון), אבל מה שבטוח הוא שזו העיר ששרים בה הכי הרבה ניגונים בעולם, אם בבתי כנסיות או בשולחנות שבת וחג. חוץ מזה, מניסיוני, היא גם העיר עם הכי הרבה ג’אמים חופשיים, הם קורים כל הזמן בבתים פרטיים של סטודנטים ובפינות רחוב למיניהן. אז אם אתה מוזיקאי או דתי, יש לך הרבה אופציות. אבל לא כולם דתיים ולא כולם מוזיקאים. וחוץ מזה, הרבה פעמים בחוויות אלו, למרות שמכניסים לנגינה הרבה ‘לב’ ו’נשמה’, בדרך כלל לא מדובר באומנות כל כך גבוהה, וחלק מאתנו, כמוני למשל, תמיד יחפש אחר הדברים הכי חדשניים ויצירתיים. המטרה שלי בחקירה זו היא למצוא היכן בדיוק מסתתרת האומנות והיצירתיות של המוזיקה הירושלמית, לגלות אותה ולנסות קצת להסביר מה מעניין וחדשני בה.

בחרתי להתחיל את החקירה שלי עם להקת ג'אז יהודי בשם "כיבשוש היברו גרוב". להקת כיבשוש כוללת פסנתרן, מתופף, באסיסט, גיטריסטית, וסקציית נשיפה. הם מנגנים בעיקר זמירות, שירי שבת, וניגונים מסורתיים ומקוריים הלבושים בעיבודי ג'אז. הלהקה הוקמה על ידי סטודנטים של בית ספר "מזמור", בוגרים ונוכחיים, ומיד שומעים את ההשפעה של הג'אזיסט דניאל זמיר שהקים את בית הספר ומלמד שם.

הכיבשוש היברו גרוב בפעולה. צילום: חננאל בן הראש

הכיבשוש היברו גרוב בפעולה. צילום: חננאל בן הראש

בחרתי להקה מעניינת זו משתי סיבות: א. חברי המליצו עליהם בחום ובאהבה. ב. בעיניי השילוב המיוחד שלהם של ג’אז וניגונים הוא דבר מאוד ירושלמי. כמו שבירושלים יש זרימה בין החיים הדתיים לחילוניים, במוזיקה של כיבשוש יש זרימה טבעית בין הקודש לחול. וברגעי שיא, יש שילוב בין הדברים האלו שהוא מעין עולם הבא. גם המשחק במוזיקה שלהם בין החדש והישן, הג’אז שמגדיר את עצמו כדבר שתמיד משתנה ותמיד מתחדש ומחדש לבין הניגון המסורתי, הקבוע, שלאורך אלפי שנים לא משתנה, מזכיר את ירושלים, עיר החדש-ישן. בנוסף, המוזיקה שלהם יכולה למשוך את כל הזרמים השונים שנמצאים בירושלים ולחבר אותם יחד. בשביל אוהד מוזיקה רציני כמותי, אין דבר שישתווה לגילוי של להקה טובה שכמעט אף אחד לא מכיר עדיין (בזמן הכתיבה יש להם רק 120 לייקים בפייסבוק).

הגעתי להופעה חינם שנוגנה בביתו של אחד מחברי הלהקה, בסמוך לרחוב עזה. כשהגעתי היו רק אנשים ספורים, וחברי הלהקה היו באמצע ה'סאונדצ'אק'. מיד שמתי לב לנגינת המתופפת המוכשרת (אני בעצמי מתופף אז יש לי חולשה גדולה לכל להקה עם מתופף טוב). למען האמת ב'סאונדצ'אק' לא התלהבתי מהנגינה שלהם כל כך אבל אחרי שהסלון הגדול התמלא בכחמישים סטודנטים, דתיים וחילוניים, וההופעה עצמה התחילה, הבנתי שהולך להיות משהו מיוחד. שני השירים הראשונים היו מקוריים: הראשון, בשם "שיטרית" היה במקצב רוק–פאנק עם הרמוניות יפות, והשני בשם "אבר כיונה", התחיל לאט עם עליות דינמיות, מודאליים עם ברייקים בשיאי העליות, וסולואים חיג'אזיים (למי שאינו יודע, חיג'אז הוא סולם מוזיקלי המשותף למוזיקה המזרח תיכונית והחסידית, ומשתמשים בו גם בז'אנר הג'אז). אחרי זה המשיכה הלהקה עם רצף של ארבעה שירים יהודיים מסורתיים: "יגדל" המסורתי של קהילות ספרד, ניגון חב"ד המכונה אצל חבדניקים בשם "ניגון בני עקיבא", "אנעים זמירות" המיוחד של הרבי מליובאביטש, "אדון עולם" המוכר של עוזי חיטמן, ו״איכה״ המבוסס על המנגינה המסורתית שבו קוראים האשכנזים את מגילת איכה בתשעה באב. בשירים אלו הנגינה נהייתה ממש 'אש'. הניגונים שבוצעו קיבלו עומק ופאר בעקבות העיבוד הג'אזיסטי הגאוני של הפסנתרן דליק סמקאי, והאילתורים נתמלאו חיות ורוח של קדושה. בהופעת ג’אז טובה, מובן מאליו שכל חבר בלהקה מתבטא בנגינתו, אבל השיא של החוויה מתרחשת כשכל הנגנים מאבדים את עצמם בתוך הקולקטיביות של הנגינה או במילים מן הקבלה – כשקורה "יחוד" בנגינה. בשירים אלו כל נגן ניגן בהתלהבות תוך שמיעה ונתינת מקום לשאר הנגנים עם סבב סולואים ברמה גבוהה. גיא רודביץ', הסקספוניסט, הזיז את כל גופו בסולו שלו, שיערו המתולתל קפץ למעלה באוויר. דליק הראה מומחיות במשחקי טיימינג פרייזינג וסינקופציה בפסינתור שלו, ועינת הראל המתופפת ידעה לשנות את הגרוב, לפעמים באופן מידי, כשהלהקה ממהרת לעקוב אחריה, ולפעמים היא עקבה אחר הלהקה והכילה אותם בשמיעה הפיקחית שלה. בסך הכול הלהקה שלטה בכל שיר שניגנו ללא התחשבות בסגנון, טמפו או מורכבות (אפילו בחלקים היותר פשוטים ניגנו עם המון לב) והשירים היו מגוונים בדינמיקה, מקצב, וטקסטורה הרמונית. הנגנים היו לגמרי בתוך הנגינה שלהם, מלאת הביטחון. הם סיימו את ההופעה עם שיר מקורי בסגנון אפרו–ג'אז בשם "long street" ואז הזמינו את מי שרוצה להמשיך לנגן במסגרת ג'אם סשן שנערך עד לשעות המאוחרות.

נותנים בגרוב. צילום: חננאל בן הראש

נותנים בגרוב. צילום: חננאל בן הראש

"הג'אז חייב להיות המצאה יהודית", אמר לי סטודנט בשם שי בלקין שנכח בהופעה, "יש בו משהו עצוב ומשהו שמח, כמו יהודי". בלילה שהיו בו יחוד של הרבה דברים הפוכים – החדש והישן, הקודש והחול, מצאנו עוד ייחוד טוב של היפוכים. אני חושב שאחד הדברים שמייחד את המוזיקה באופן כללי היא היכולת שלה לקחת דברים הפוכים ואנשים שונים ולאחד אותם יחד. התקווה שלי היא שלעירנו – הבירה ירושלים – עיר השלום, תהיה גם מידה זו, כמו שכולנו שם חווינו באותו ערב מיוחד.

לעמוד הפייסבוק של כיבשוש היברו גרוב לחצו כאן.

שתף
תגובות