סיכום שבוע

0

//כתב: רון גביאן

אז מה היה לנו השבוע? או: איזה מזל יש לביבי שחמאס לא הסכים לקבל את הפסקת האש

בימים אלו אנחנו נכנסים לשבוע השני של מבצע "צוק איתן". אחרי עשרות רקטות ששוגרו לעבר ישראל ותקיפות של חיל האוויר על מטרות ברצועה היה נראה כי המערכה עומדת להגיע לסיומה. מעבר למלחמה בשדה הקרב מתקיים מאבק נוסף. בדומה למלחמות אחרות בעידן המודרני מתפתחת היום זירת התגוששות גם מבחינת התדמית הבין לאומית. בזירה זו המנצח יהיה הצד שזוכה בלגיטימציה רבה יותר לפעולותיו בקרב דעת הקהל העולמית. זהו מצב בו דעת הקהל העולמית מהווה כמעין שופט אשר פוסק על פי אמות מידה פציפיסטיות. יש הטוענים ששדה קרב זה לא פחות חשוב משדה הקרב הפיזי.

כאמור, ביום שלישי האחרון הוצעה הפסקת האש בין שני הצדדים בתיווך מצרי. לפי האתר "שטיבל" היוזמה המצרית כללה הפסקה של התקיפות הישראליות מהאוויר, מהים ומהיבשה כמו גם הימנעות מפעולה צבאית קרקעית. בתמורה, כל הפלגים הפלשתינים ברצועה יפסיקו את הפעולות התוקפניות נגד ישראל מהאוויר, היבשה ותחתיה כאשר יושם דגש על הפסקת ירי הרקטות. כמו כן היוזמה גם תמכה בפתיחתם של המעברים לרצועה ונתינת הקלות במעבר אנשים וסחורות.

קיימות ארבע דרכי תגובה אפשריות ליוזמה מסוג זה, שמזכירות היבטים שונים מתורת המשחקים. אופציה ראשונה, שבעולם אוטופי נראית גם הכי אידיאלית, זה ששני הצדדים ישתפו פעולה ויסכימו ליוזמה להפסקת האש. אופציה זו תוביל להפסקת הלחימה ועשויה להוביל גם לשיחות מתקדמות יותר של משא ומתן. אופציה שניה, הפוכה במהותה, היא מצב בו שני השחקנים- ישראל וחמאס מסרבים להצעה. כמובן, שבמצב כזה הצדדים ימשיכו להילחם ולהיאבק אחד בשני עד שתוצע יוזמה שתשרת את האינטרסים של שני הצדדים. במקרים אלו שני הצדדים נמצאים במצב שווה מבחינת הדרך שבה הם מצטיירים בעיני העולם. במקרה הראשון, שני הצדדים זוכים ללגיטימיות העולמית, בעוד במקרה השני, אף צד לא זוכה לאותה אהדה רצויה. בשני מקרים אלו הצדדים מסיימים במצב של תיקו: אין מפסידים ואין מנצחים.

עכשיו אנחנו מגיעים לשתי האפשרויות המסובכות יותר שבסיומן אחד הצדדים יזכה לאהדה הבין לאומית. האופציה הראשונה בין השניים היא שישראל תקבל את המתווה להפסקת האש וחמאס ידחה אותה והאופציה השנייה היא שארגון החמאס הוא אשר יקבל את היוזמה והישראלים הם שיתנגדו לה.

בהתבוננות ראשונית נראה ברור מאליו שהתשובה של שני הצדדים צריכה להיות חיובית. על מנת לזכות בלגיטימציה הרצויה של העולם, הקבינט הביטחוני היה צריך לאשר באופן מידי הסכם מסוג זה. רציונל זה מתחזק במקרה של ההצעה המצרית אשר שואפת להחזיר את מערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים לקדמותה. אולם, העניין לא פשוט כל כך. ככל שעובר יותר הזמן מאז תחילת המבצע מתחילים להישמע קולות הקוראים להיכנס קרקעית לרצועה. קולות אלו, הושמעו השבוע גם "מלמעלה" וגם "מלמטה". מצד אחד יכולנו לראות סטטוסים שונים בפייסבוק וראיונות עם אזרחים מהשורה אשר מפצירים מהממשלה לא לקבל את ההצעה להפסקת האש עד שצה"ל לא יכנס קרקעית לעזה. מהצד השני יכולנו לשמוע זאת גם אצל שרים בכירים בקבינט כמו אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. עקב השמעת דעות אלו פיטר השבוע ראש הממשלה את סגן שר הביטחון- דני דנון מתפקידו. ההסכמה להפסקה הייתה עשויה אולי להוביל את ישראל לקבלת לגיטימציה ברמה הבינלאומית, אולם דבר זה היה יכול לפגוע בלגיטימיות של ראש הממשלה בזירה הפנימית. על פי אלו שיקולים עליו לפעול- הזירה הפנימית או הזירה העולמית?

בסופו של דבר הקבינט אישר את הסכם הפסקת האש. למזלה של הממשלה חמאס לא קיבל את תנאיו. כצפוי, ישראל קיבלה תמיכה מממשלות העולם כמו גם לגיטימציה להמשך את פעולותיה ברצועה. במצב בו חמאס היה מסכים, ביקורת רחבה הייתה נשמעת מפיהם של אזרחים רבים. לעומת זאת, במצב בו ישראל הייתה מתנגדת ליוזמה, הביקורת הייתה מגיעה מצידה של התקשורת העולמית.

 נקודה מעניינת למחשבה- אחרי ההצעה המצרית חמאס יזם הסכם משלו. העסקה שהוצעה כוללת הקמת נמל תעופה ונמל ימי בין לאומי בעזה, שחרור כל פעילי חמאס שנעצרו במבצע "שובו אחים", הרחבת אזור המים והאוויר הטריטוריאליים מעל הרצועה ועוד בתמורה להפסקת אש לעשר שנים. במצב בו ישראל תדחה את ההצעה הזו, מעניין אם הלגיטימציה לפעולות של ישראל תיפגע באופן דומה לסירוב להצעה המצרית?

שתף
תגובות