ט' באב(ל).

0

חורבן בית המקדש השני// רעות המבורגר. תמונה ראשית:  פרנצ'סקו הייז, ויקיפדיה.חורבן בית המקדש השני

ערב ט' באב, בית הכנסת, כולם כבר ישובים על הרצפה.
" אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד," מתחיל בעל הקורא והאירוניה חוצה גבולות. כל כך הרבה אנשים ישבו על הרצפה בשבועות האחרונים, כל כך הרבה אנשים ישבו שבעה שזה כבר כמעט הפך לנורמלי, בטוח לא בדד.
הוא ממשיך ומתחזן, רוב הזמן אני לא ממש מרוכזת.
מתוך בליל המילים אני שומעת את הפסוק  "מָה-אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה-לָּךְ, הַבַּת יְרוּשָׁלִַם–מָה אַשְׁוֶה-לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ, בְּתוּלַת בַּת-צִיּוֹן:  כִּי-גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, מִי יִרְפָּא-לָךְ". אני חושבת על עדנה.
אני חושבת על עדנה וגלי וליאת.
שלוש כלות שכבר לא.
שלוש כלות שלא יזכו להיכנס מתחת לחופה, שלוש כלות שלא יחבקו שוב את אהובן, שלוש כלות שלא ירקדו וישמחו בחתונה הקרבה, שלוש כלות שהכאב שהן נושאות הוא על גבול הבלתי אפשרי.
שלוש כלות ששברן גדול כים ומי בכלל יכול לנחם אותן?
אני מנסה לדמיין איך קמים בבוקר, כשהמחשבה הראשונה הצלולה שעוטפת אותך היא – "הוא לא יחזור" והשנייה – "זה לא קורה לי". איך באמת קמים?

חורבן. בית.  דגם בית המקדש השני - מוזיאון ישראל, כיכר השבת, ויקיפדיה.

חורבן. בית.
דגם בית המקדש השני – מוזיאון ישראל, כיכר השבת, ויקיפדיה.

קריאת המגילה נמשכת "שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב; הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ" ואצלי בראש עוברות בעיקר תמונות של ילדים נשכבים צמוד לאדמה עם ידיים על הראש, קשיש שנופל בדרך למקלט, חיילים נאבקים ונלחמים בשדה הקרב.
והוא לא חמל.
אני חושבת על הלוויה של סמל דניאל קדמי, בן הישוב שלי, שכן, ילד שהתרגלתי לראות.
אני חושבת על המציאות הסוריאליסטית שבה לפני לוויה נותנים הוראות ל"מה קורה כשיש אזעקה".
אני חושבת על שחר, שמורדם ומונשם בבית החולים כבר שבועיים.
ואני חושבת על שחר שאיבד רגל בשביל המדינה הזאת, על זה שהוא עוד לא יודע שהוא איבד רגל ועל זה שבשנייה אחת זה היה יכול להיות יותר מרגל.
הרבה יותר.

יש משהו מתעתע בתשעה באב הזה, כאילו אנחנו לא צריכים אותו, לא השנה. איכשהו נדמה שהשנה הוא התייתר.
הרי אם מטרתו של היום הזה הוא לכאוב – כבר כאבנו, ואם מטרתו לימוד – כבר למדנו.
כאבנו את לכתם של עשרות מטובי בנינו, בחורים נחושים, אמיצים, מובילי דרך. בחורים שיחסרו לנו בתור מנהיגים בעתיד, אבל חסרים לנו יותר כיום, בתור בנים, אחים, אבות וחתנים.
למדנו את אהבת החינם (וגם את השנאה), שלחנו חבילות וכתבתנו מכתבים, התנדבנו אצל אנשי הדרום, ביקרנו פצועים, התפללנו, דאגנו, חיבקנו.

עורף חזק בצוק איתן. צילום: רן בר, ויקיפדיה.

עורף חזק בצוק איתן.
צילום: רן בר, ויקיפדיה.

אני רוצה לקום,
לקום וללכת.
להפסיק את ההצגה הזאת, להפסיק את הצום שרק התחיל. אני רוצה לכעוס ולצרוח, לצעוק ולבכות, להתריס כלפי שמיים ולהגיד לו – "השנה אתה לא יכול לדרוש מאיתנו. הגזמת"; אבל אז החזן הזה, שוב חודר אל תוך המחשבות שלי "דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל-חִכּוֹ, בַּצָּמָא; עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם, פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם… צָפַד עוֹרָם עַל-עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ. טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי-חֶרֶב, מֵחַלְלֵי רָעָב: שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים, מִתְּנוּבֹת שָׂדָי… יְדֵי, נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת–בִּשְּׁלוּ, יַלְדֵיהֶן… כִּלָּה יְהוָה אֶת-חֲמָתוֹ, שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ; וַיַּצֶּת-אֵשׁ בְּצִיּוֹן, וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ".
אני מתיישבת חזרה במקום שלי ומבינה שלא הבנו כלום.
נדמה לנו שאנחנו חכמים גדולים, שהבנו הכול, שאנחנו כבר יודעים מה זה חורבן, שכיפרנו על שנאת החינם, שסבלנו מספיק, שהגענו להכי רע שאפשר ואנחנו לא מבינים, כמה אנחנו רחוקים מאותו חורבן הבית, פיזית ונפשית.
וטוב שכך.
אין לנו מלחמת אחים (אבל אנחנו עוד יכולים להגיע לשם, עם הגאווה שלנו) וערינו לא מושפלות עד היסוד (רק חלקן). יש כאן חוסר צדק, פילוג ועוני, אבל אף אֵם עוד לא הגיעה לרעב שידרוש ממנה לאכול את בנה.
יש לנו אבדן כואב ורב, אבל אנחנו עורכים לוויות, חלקן עם עשרות אלפי אנשים, וגופותינו לא מוטלות סתם כך, להתגלגל ברחובות.
קשה לנו, אבל זה לא מתקרב למה שהיה שם.
****

(ואחרי הכל, בתור אדם מאמין, אני מקווה שנקום מחר בבוקר, לבית שלישי בנוי וקיים וארוחת בוקר מפנקת
שבה סגן הדר גולדין וארוסתו עדנה, ישבו יחד, מחייכים ושמחים, מתכננים תכניות ורוקמים חלומות.)

שתף
תגובות