סדרת השבוע- שותפים

1

האם ז'אנר הסיטקום עוד חי? דניאל אסולין ממשיכה בסדרת ההמלצות לסדרה לחופשת הקיץ. השבוע- "שותפים".

//כתבה: דניאל אסולין

הסיטקום בהגדרתו הוא קומדיית מצבים הבנויה על שימוש במצבים נורמטיביים מחיי היום-יום והפיכתם למגוחכים. 'שותפים' (Partners) הוא הסיטקום החדש מבית FX – חלק מהניסיון הנוסף של הרשתות הגדולות להציל את הז'אנר המוכר והאהוב. אנחנו אוהבים תכניות מסוג זה, ושידורים חוזרים מועלים שני עשורים לפחות לאחר שהסדרות עצמן כבר הסתיימו.

הקומדיה הטלוויזיונית היום שונה באופן דרסטי מהסיטקום הישן. את ההבדל ניתן לראות בכך שכיום הצילום הוא מול קהל חי, ונעשה שימוש בהומור פחות שמרני שפונה לקהל דמוגרפי צעיר יותר (18-25). אפשר לראות דוגמא לכך בסיטקום המוצלח ביותר בשנים האחרונות: "המפץ הגדול". הסיטקום, התבנית המוכרת והאהובה שרובנו גדלנו עליה וכנראה שגם הבאים אחרינו יגדלו עליה ברמה מסוימת, נעלמת מהמסכים.

אפשר לטעון שזה לגיטימי לחלוטין – העולם משתנה ואתו ההומור משתנה. ועדיין סיטקומים ישנים כמו 'צער גידול בנות' או 'אריזה משפחתית' שנמצאים בשידורים חוזרים כבר כמה עשורים, מקבלים אחוזי רייטינג יותר גבוהים מרוב הקומדיות החדשות.  אפשר לטעון הרבה דברים; מה שבטוח זה שהרשתות הגדולות צריכות סיטקום חדש שיצליח להיכנס לתבנית המוכרת, למלא חורים בלוח שידורים ואולי גם להכניס קצת רווחים בדרך.

'שותפים' מנסה ולא כל כך מצליחה להיות התכנית הזאת.

הסדרה עוסקת בשני עורכי דין שעוברים משבר מסוים בחייהם. אחד הוא אלן ברדוק שמגולם על ידי קלסי גרמר האגדי, שבנה את הסיטקום המוכר והאהוב ב'פרייז'ר', ומוכר יותר לאחרונה מ'בוס' המדהימה. השני הוא מרקוס ג'קסון- הלא הוא מרטין לורנס המוכר מ"בחורים רעים" (שיחק שם לצדו של וויל סמית') או מהסיטקום הישן שמבוסס על חייו- "מרטין". בעוד שאלן פוטר ממקום עבודתו על ידי אביו, מרקוס נמצא במרכז תהליך הסדרת הרכוש לאחר שאשתו החליטה להגיש בקשה לגט. לאחר הסדרת העניין, באמצעות עזרה הדדית, שניהם מחליטים לבנות שותפות עסקית.

הפוטנציאל הקומי בסדרה מבוסס על השוני בין שני השחקנים. קלסי גרמר מביא בדיוק את מה שהביא  ב'פרייז'ר' – בחור לבן, יהיר, אינטלקטואל, עשיר ומזדקן עם פרספקטיבה שונה לחלוטין מרוב האנשים. מצדו השני, לורנס הוא בחור שחור, נחמד לכולם, מוכן לאפשר לאחרים לדרוך עליו בשביל שאלו יהיו מרוצים. דמות שכביכול אפשר יותר להזדהות איתה.

אבל בסיטקום העלילה לא באמת משנה; לב העניין הוא הכתיבה, התזמון הקומי והשחקנים. במקרה של "שותפים": הכתיבה שואפת לרמה של 'פרייז'ר', אולם נופלת מרמתה של כל קומדיה שאי פעם בוטלה אחרי העונה הראשונה שלה. במקרה הזה, גם התזמון הקומי נושק לאפס. אפשר לטעון שבכל סדרה חדשה הפרקים הראשונים הם יותר מחוספסים ולוקח מעט זמן עד שמגיעים לסנכרון מושלם בין הצוות לטקסט, וזה אפילו מתעצם כשמצלמים את הסדרה מול קהל. לכן, בשביל לשפוט את הסדרה, צריך לראות איך שאר העונה תתנהל. השחקנים הם הבסיס של הסדרה הזאת. השמות הגדולים נועדו לבנות קהל צופים בסיסי, אולם הקהל הוא לא טיפש. הוא אולי יבוא בגלל שמות גדולים – אבל הוא לא יישאר בגללם.

לדעתי, עלילת הסדרה סתמית. זוהי תכנית שישבה בצד וחיכתה לשמות גדולים שיסכימו לשחק בה. קלסי גרמר לא השתנה והאליטיסטיות הנאיבית שלו תמיד תצחיק אותי באופן אישי. מרטין לורנס לעומת זאת, משחק בצורה מוגזמת, דבר שהוא בדרך כלל בגדר הבלתי אפשרי בז'אנר הסיטקום. באופן אישי, אני מעדיפה לראות את לורנס יורה באנשים עם וויל סמית', במקום בו משחקו המוגזם הוא מבורך, כי הוא מתאים לשאר התכנית. כאן, המשחק המוגזם פשוט מוזר וגורם לרמה מסוימת של מבוכה אצל הצופה.

בשורה תחתונה, אי אפשר לקטול לחלוטין את הסדרה רק על בסיס שני הפרקים ששודרו עד כה. אני מוכנה לתת ל'שותפים' תקופת ניסיון של עד חמישה פרקים, וזאת רק בגלל אהבת ילדותי ל'פרייז'ר'.

 

הטריילר:

שתף
תגובות