דירה להשכיר (בשלט רחוק)- כתבת המשך

0

אנחנו משלמים יותר מידי.

רובנו מעבירים את ימינו בריצות בין שיעורים, משמרות בעבודה ומבחנים. מנסים להתפרנס, חולמים על ה"עתיד" של העשרה לחודש, על זה שיסתכל על תלוש המשכורת וינשום לרווחה, לחמש דקות בערך. ואז החשבון מתאפס ואותו צ'ק חמקמק עובר לידיו של בעל הדירה, אותו איש נטול פנים שמביט בחשבונו, מחייך בסיפוק והולך לרכוש קרואסון בשאנז-אליזה או איזה בייגל בשדרה החמישית. 

//כתבה: מיכל רחובי

אז מתי יהיה קל יותר לחיות פה אתם שואלים? כשלאנשים יהיה אכפת מאנשים. כשבועת הנדל"ן הידועה לשמצה תתחיל להתפוצץ. אפילו לא להתפוצץ, לאבד אוויר, כל פעם קצת. רק אז יהיה פה טוב יותר.

אני רוצה לכעוס ולהאשים את בעלי הדירות, אבל על מה בעצם? אם אני הייתי חוסכת שקל לשקל, אפילו אם הייתי יורשת שקל לשקל ומצליחה לקנות דירת שני חדרים מעופשת בלא פחות משלושה מיליון שקלים – גם אני הייתי משכירה אותה ביותר מדי כסף, ככל הנראה לכמה סטודנטים שיש להם פחות מידי כסף. כי ככה זה בחיים.

ולמה אותה דירה מעופשת במרכז העיר עולה כמו כמה דונמים באזורים יותר אטרקטיביים של העולם אתם שואלים? כי ההיצע קטן מהביקוש. ולמה זה? כי כל הדירות הטובות, שלא נאמר הסבירות "פלוס" כבר נקנו על ידי רוחות רפאים. על ידי אנשים שלא גרים כאן, שלא מכירים את חייו של הירושלמי הממוצע וככל הנראה חייו של אותו ירושלמי לא נמצאים בראש מעייניהם.

אם הייתי יודעת שביכולתי לרכוש המוני דירות בצדו האחר של העולם, עליהן איש לא היה גובה ממני מיסים (כי אני לא תושבת), ייתכן שהייתי עושה זאת. ואם היה לי מספיק כסף לעשות זאת – ייתכן שהייתי משכירה אותן במחיר מופקע, כי הפראיירים בישראל בסוף תמיד מוכנים לשלם. אולי הם ינסו להוסיף איזה סעיף זניח בחוזה כדי להרגיש שיש להם צד בעניין. בכלל, אם היה לי כסף לרכוש כל כך הרבה דירות אולי לא הייתי טורחת להשכיר את כולם, אולי הייתי משאירה אותן ריקות ובאה בפסח, או בקריסמס, או אף פעם. את הכסף שנכנס הייתי משקיעה במדינה בה אני חיה ולא בישראל הקטנה. אם אחרים מפקידים את כספם בחשבוני אין זה אומר שאפקיד את כספי שלי במדינתם.

בזמן שאנחנו נלחמים על כל מחסן שמתפנה, עומדות להן דירות רפאים, לבנות ויפות. מחכות לחודש הזה בשנה שמישהו יבוא להתארח, באחד עשר החודשים הנותרים הן מחכות לגנן או לאיש האחזקה.

הבניין שמולי הוא בניין רפאים. הוא עבר שיפוץ לא מזמן, התעוררתי לקולות הקידוחים בבוקר והלכתי לישון איתם בערב. יש בו לובי עם שומר ועמודים מזהב. כשאני מסתכלת מחלון המטבח שלי נגלה לעיניי בניין יפה עם המוני תריסים מוגפים. מי גר שם אתם שואלים? אולי השומר בכניסה. אולי כמה צרפתים שעצרו לאתנחתא קלה בין הדירה באשדוד לדירה בנתניה.

אז אם אני, בתור ישראלית, שלומדת, עובדת, משלמת מיסים, מפרנסת קיוסקים ומכירה כל סמטה בעיר הזאת הייתי מצליחה לקנות את אותה דירה מעופשת, הייתי מפקיעה מחירים. כדי לכסות, כדי להצדיק את העובדה שהצלחתי לרכוש דירה, כדי לחיות טוב יותר משוכר ממוצע. אחרת, במה השקעתי את כל הוני? אבל כנראה שאת הדירה המעופשת הזו אני כבר לא אצליח לקנות. כמו שזה נראה עכשיו, אני גם לא אצליח לשכור אותה. אז מתי יהיה קל יותר לחיות פה?

כשלאנשים יהיה אכפת מאנשים. כשהמדינה תעריך את זה שאנחנו גרים פה. ועובדים פה. וצובעים את העיר באלפי גוונים, מגדלים צמחים על החלון, יושבים בבתי הקפה ומנסים באמת ובתמים לחיות במדינה הקטנה הזאת בצדו האחר של העולם, כשמישהו יחליט שצעקות השכנים עדיפות על שתיקתם של קירות לבנים. אז, ההיצע והביקוש יתאזנו, הקנייה וההשכרה יתאזנו, חשבונות הבנק גם הם אולי יתאזנו.

בינתיים אלך לשלוח מייל לבעל הדירה שלי. תזכירו לי – מה הפרשי השעות בין ירושלים לניו יורק?

שתף
תגובות