ראש בראש: אתגר הקרח – העלאת מודעות או משחק חברתי?

0

// תמונה ראשית: קוביות קרח. Ayelie מתוך ויקיפדיה.

כבר אי אפשר להתחמק מזה, הרשתות החברתיות מלאות בסרטונים של אנשים ששופכים על עצמם דליים מלאים במי קרח.

האם אתגר דלי הקרח מזכיר לנו את מחלת הALS או שזה סתם המרענן הרשמי של הקיץ?
שני העורכים שלנו מתווכחים.

'אותגרתי – משמע אני קיים' //  רון גביאן.
מה המשותף לשחר פאר, ג'ורג' בוש, מארק צוקרברג, ביל גייטס, שמעון מזרחי, כותב כתבה זו ועוד עשרות מחבריכם בפייסבוק? כולנו אותגרנו על ידי אנשים שעד אותו רגע היו חברינו הטובים ביותר, שפכנו על עצמנו דלי מים מלא בקרח, אתגרנו שלושה אנשים אחרים והעלנו את המודעות למחלת ה- 'ALS' . המהירים מביניכם כבר הבינו כי מדובר ב"אתגר דלי הקרח".

לכל מי שלא היה מחובר לפייסבוק בקיץ האחרון, או לכל אחת מהרשתות החברתיות האחרות, מדובר כמובן בתופעה עולמית אשר מטרתה לגייס כספים ולהעלות את המודעות למחלת הנוירון המוטורי (או בשמה היותר מוכר: ALS). כחלק מהאתגר, אנשים מרחבי העולם מעלים לרשת סרטונים בהם הם שופכים על עצמם דלי עם קרח בזמן שהם קוראים לאנשים אחרים לעשות את אותה הפעולה. מי שלא מצליח לעמוד במשימה תוך 24 שעות מחויב, על פי חוקי האתגר, לתרום סכום של מאה דולר לעמותות 'ALS' .

קיימות מספר גרסאות למקורה של התופעה הוויראלית. המשותף לכולן הוא העובדה שמפורסמים מארצות הברית הם אלה שהפכו אותה לפומבית. כריס קנדי נחשב להוגה אתגר הקרח כאשר התחיל אותו ב-15 ביולי 2014, והיה הראשון שקישר אותו עם מחלת ה-ALS. התופעה זכתה להצלחה חסרת גבולות, ועד כה עמותות ה-ALS הצליחו לגייס יותר מ-31 מיליון דולר. כל כך הצליחה, שכצפוי השמעת ביקורת הפכה להיות תופעה בפני עצמה. כריס עצמו, אגב, נפטר בסוף השבוע האחרון בתאונת צלילה בעת שעסק בגיוס כספים למחלה.

ללא ספק הוגי הטרנד הצליחו בגדול. תוך חודש וחצי מיליוני אנשים הכירו את משמעות הצירוף 'ALS' . אולם לדעתי, מעבר למטרה, מרתק להסתכל גם על התהליך. כיצד הצליחו יוזמי הרעיון הזה במקום שרבים אחרים כשלו. איך הם הצליחו להפוך קמפיין לגיוס כספים לסוג של אופנה, ואולי אפילו סוג של סמל חברתי.

אותם יוזמים פרטו על אחד מהצרכים הבסיסיים של היצור האנושי – הצורך החברתי. מבחינת רבים, אתגר דלי הקרח איבד מזמן את משמעותו המקורית ככלי להעלאת מודעות למחלה, והפך למעין תעודת שיוך לחוג חברתי. מי שצילם עצמו עושה זאת – קיים. מצד שני, מי שלא אותגר- לא הוזמן והוחרם. עם כל האירוניה שבדבר, אנשים מרחבי העולם התפללו עמוק בליבם שאנשים אחרים, הרואים בהם חברים, יזמינו אותם לשפוך על עצמם דלי של מים. הכול על מנת שגם הם יוכלו להעלות סרטון זה לרשתות החברתיות, יקבלו כמה לייקים ויצורפו לאותה קבוצת אנשים פופולארית שאותגרה למשימה.

אני זכיתי לראות תופעה זו לראשונה בדף הפייסבוק של מספר חברים אמריקאים (שדרך אגב גם הם עצמם גרו באזור מסוים, בעוד שלאזורים אחרים במדינה התופעה טרם הופצה אז). גם אני התפלאתי ומיד 'גיגלתי' את צירוף האותיות 'ALS' (ללא ספק ניתן לומר כי הוגי התופעה עמדו במשימתם במקרה שלי). זה היה ימים ספורים לפני שהעניין הגיע גם לארץ. לאחר מספר ימים, ראיתי את ניצני אתגר הקרח גם בקרב חברי הפייסבוק הישראליים שלי. מעניין היה לראות כי אכן היה שם קרח, מים ואת מוטיב האתגר. אולם לא נאמרה בכל אחד מהסרטונים הראשונים מילה על "מחלת ניוון השרירים" או על "העלאת המודעות".

דבר זה מצביע כמובן על האספקטים המרכזיים בתופעה. המסר אכן חשוב, אך הוא לא מרכזי בהשפעתו כמו הפעולה עצמה. מה ששרד בימים הראשונים את מבחן המרחק התרבותי היה האתגר, ולא המשמעות העמוקה. אני, אגב, מעריך מאוד את החוכמה של יוזמי התופעה בחיבור מסר המאבק במחלה לפעולת שפיכת דלי הקרח. בעצם הוסיפו פה ערך חברתי לפעולה חסרת משמעות. זהו דבר פשוט שהצליח בצורה מסחררת.

לאחר שהתופעה הפכה להיות פופולארית גם בקרב ישראליים עם קשרים בין-לאומיים ניתן להבחין יותר ויותר בסרטונים המזכירים את המטרה הראשונית שלהם – העלאת המודעות וגיוס כספים למחלת ה-ALS. למרות זאת, נדמה כי הצורך להשתייך למועדון הטרנדי החדש, ולהיות חלק מתופעה מדוברת בבחינת 'אני אותגרתי – משמע אני אהוב וקיים' הוא המניע המרכזי של האופנה החדשה.

******

העיקר הכוונה// רעות המבורגר
את אביחי קרמר ראיתי לראשונה לפני ארבע שנים, על המסך.
האיש הצנום הזה, עם העיניים הבורקות והתקווה הבלתי נגמרת, גרם לי לראות את העולם ואת החיים שלי אחרת.
פתאום נראה לי לא טריוויאלי בכלל ללבוש חולצה, להוריד את הזבל, לעשות כביסה, ללמוד, לטייל, לקום בבוקר.
כשקשה לי, כשנמאס לי, כשיוצאים לי משפטי "אין לי כוח יותר", אני מעלה בדמיוני את אביחי קרמר וסותמת את הפה.
אביחי קרמר (39), מייסד עמותת "פרס לחיים", סיים בהצטיינות תואר ראשון בטכניון ותואר שני בהרווארד, וקיבל את פרס ראש הממשלה ליזמות וחדשנות.

לפני כעשר שנים חלה במחלת ה- 'ALS'.

סביר להניח שאם הייתי אומרת לכם לפני חודש, או אולי אפילו לפני שבוע, את צירוף האותיות 'ALS', לא היה לכם מושג מה זה אומר.
מרגע גילוי המחלה אביחי נלחם. הוא נלחם על החיים, נלחם לשיפור חיי החולים, נלחם למציאת התרופה ונלחם על התודעה הישראלית והעולמית.

כבר בערך שבוע שאנו רואים את מיטב סלבריטאי העולם וחברינו הקרובים שופכים על עצמם דליי קרח.
בהתחלה גם אני הייתי צינית, מודה. היה נראה לי שאנשים מתרכזים בלשפוך על עצמם קרח במקום לתרום כסף. זה הפך למשחק חברתי שנדמה לי פספס את המטרה (ובינינו, באוגוסט הרותח הזה, זה אפילו לא 'אתגר' משמעותי).
תהיתי לעצמי, "מי בכלל לא יודע מה זה 'ALS' ?" ושכחתי, בגאוותי, שגם אני עד לפני כמה שנים לא ידעתי על קיומה של המחלה הזו.
ואז חשבתי על אביחי, שבזכותו ידעתי על המחלה אז ובזכותו כולנו יודעים עליה היום.
חשבתי על כך שאמנם אינני מכירה אותו אישית, אבל ממה שלמדתי עליו הוא מן הסתם מאושר מהמהלך הזה.
'ALS' הפך לצירוף שגור בפייסבוק. אין אחד שלא נתקל בדלי קרח בשבוע האחרון, פתח ויקיפדיה, בירר 'מה לעזאזל אומרים ראשי התיבות האלה' וגילה את המחלה הארורה הזאת. הכול נעשה בדרך של חיים וחיות, של הומור וצחוק, של תקווה ועיניים בורקות.

כמו כל טרנד, גם סופו של אתגר הקרח להעלם.
בעוד שבוע הדליים יזרקו בפינת החצר והאתגר ידעך, אולם הידיעה והתודעה כבר השתנו לנצח.
בעוד שבוע יהיה לכם זמן לפתוח את המחשב ו'לגגל' שמות כמו שי ראשוני, זוהר כרמי וכמובן אביחי, שחיים את המחלה הזו ולא מפסיקים לפעול כדי להגביר את המודעות ואת מציאת התרופה.

זה הזמן להרים את היד (כמה לא טריוויאלי, אה? להרים את היד) ולתרום לעמותת פרס לחיים.

אביחי קרמר באתגר דלי הקרח:

שתף
תגובות