היום שאחרי

1

//כתבה: נור שיבלי

 

בשעה טובה הסתיים מבצע "צוק איתן". את הבשורה הזאת קיבלתי כשעמדתי בתור הארוך בבנק. לבי פעם בשמחה כששמעתי שתם המבצע, ואתו הסתיימו גם כל הכאב, הצער, השנאה והחרדה שהמבצע הזה נשא עמו. בתוכי אני יודעת שאני רק בנאדם קטן עם כוח פוליטי מזערי ביותר ואינני יכולה להשפיע כלל על המצב גם אם ארצה. ביום שאחרי הפשרה אחזור לשגרה שהייתה לי ואבלה את רוב זמני בלחכות; אני אחכה לחודש הבא, למשכורת הבאה, למבחן הבא, לאהבה או לקשרים חדשים. בפשטות אני אחכה למשהו פתאומי שישבור את השגרה המעצבנת ויצבע את החיים שלי מחדש. בסופה של השיחה הארוכה שהתנהלה ביני לבין עצמי, בכל ההרהורים האנוכיים, הייתי אני במרכז העולם כאילו שאין אנשים אחרים שחוו את אותו מבצע. לי לפחות עדיין יש שגרה, שלילדי עזה לא נותרה.

 שכונות שלמות נמחקו, כאילו שלא היו אף פעם. אין כמעט בתי ספר, בית חולים יחיד שמשרת את הרצועה, והאוניברסיטה האסלאמית הידועה שבה פותחו פטנטים רבים המסייעים להקלת חייהם של עיוורים, נהרסו כולם. אני יכולה להביא עוד אלפי סטטיסטיקות מעיתונים וכלי תקשורת אחרים שיהוו דוגמה טובה להרס הגדול, אך לצערי, איבדתי כל אמון בתקשורת. כל כלי תקשורת בסופו של דבר ממסגר את הידיעה כך שתתאים לאידאולוגיה שלו.

אני לא ממש יודעת מה האנשים בעזה חושבים או רוצים, כי לא הייתי שם וממש אין אמת אחת; במדיה החברתית היו סרטונים על אנשים שמעודדים את הלחימה ואחרים שרוצים שזה ייגמר. אני אמורה להיות אובייקטיבית, כעיתונאית לעתיד, אבל כשראיתי תמונות של גופות ילדים המאוחסנות במקררי פירות וירקות – הזדעזעתי. לא רק בגלל שאני והם בני אותו לאום. זה נראה לי פשוט מובן מאליו שבן אדם יזדהה עם כאבו של אדם שני, כאב הוא כאב ללא הבדל גזע או לאום. באותה צורה שבה אם פלסטינית כואבת על אובדן בנה, כך גם אימא ישראלית כואבת (אני מודעת לזה, ודואגת להזכיר זאת לעצמי כל הזמן). 72 הרוגים בישראל, 2143 הרוגים בעזה, אין מנצחים, כי ככה זה במלחמות. ששואלים אותי אם אני בעד/ נגד המבצע הזה (כאילו שאני איזה יועצת פוליטית או משהו), אני לא עונה, כי לא אני זו שחייתי במצור 9 שנים ואינני יכולה לדמיין מה הייתי עושה אם היו כופים עלי מציאות כזו. לפי דעתי, מר נתניהו הנכבד התכוון במבצע זה להעלות את אחוזי התמיכה בו. אך לרוע מזלו, הנתונים מראים אחרת.

בסופו של יום, אחכה כמו תמיד. אחכה לפתרון שיזמו אנשים שבכלל לא הצבעתי להם (זה לגיטימי, לא?) ואחכה לקרוא את התגובות המעצבנות שחלקם, אני מאמינה, יכתבו פה.

 ואני אחכה למחר, אולי מחר טוב יותר.

שתף
תגובות