אהבה זה כל הסיפור

0

// גלעד ישראלי. תמונה ראשית: ליאון ברוכרד דרך ויקיפדיה.

זה לא שאנחנו רעים, אנחנו פשוט לא שמים לב. יש לידנו המון אנשים שצריכים רק מילה טובה או תחושת שייכות ולא תמיד אנחנו רואים אותם.
גלעד ישראלי מייחל לשנה שכל כולה אהבת חינם.

סעודת שבת. המוני צעירים וצעירות יושבים יחד ומפטפטים, קבוצות קבוצות. הוא מתיישב על יד השולחן, סמוך לכמה סטודנטים שאוכלים יחד. האם מישהו יפנה אליו וישאל מיהו? מספר שניות לאחר שהתיישב, שואלת הבחורה שמולו את שאר חבריה אם הם רוצים לעבור מקום אל השולחן ליד. "יש שם הרבה יותר מקומות פנויים". כולם עוברים והמושבים שסביבו חוזרים להיות מיותמים. הבאים שיישבו לידו יהיו האנשים שיגיעו אחרונים לארוחה וכבר לא ימצאו מקומות פנויים חוץ מכאן.

מקובל לראות את חורבן בית שני כתוצאה מסיפורו של "קמצא ובר קמצא". רבים מכירים את הסיפור המובא בגמרא אודות בר קמצא, שהוזמן לסעודה בטעות וגורש בבושת פנים על ידי בעל הסעודה לעיני כל החכמים. אותו בר קמצא משכנע את קיסר רומא שהיהודים מרדו בו ולבסוף הרומאים מגיעים ומחריבים את בית המקדש.

על שנאת חינם חרבה ירושלים. ציור: דייויד רוברטס דרך ויקיפדיה.

על שנאת חינם חרבה ירושלים. ציור: דייויד רוברטס דרך ויקיפדיה.

כדרכם של פרשנים יהודים, מוסר ההשכל של הסיפור לא נשאר בעלילה המסוימת של בר קמצא. בעיני חכמים החורבן הוא עונש לבעיה מוסרית חמורה ונפוצה של שנאת חינם, וסיפור בעל הבית ובר קמצא משמשים דוגמא לכך.

רבים מדברים על שנאת חינם בין ימנים לשמאלנים, יהודים וערבים ובין זהויות אחרות בחברה, ומתייחסים לקונפליקט וליחס אל השונה ברמת השיח הלאומי. יותר חשוב מכך הוא היחס בינינו לבין שכנים ומכרים מהלימודים או מהעבודה, אלה שאנו נפגשים איתם מדי יום, האנשים אשר מושפעים על ידינו בלי שנשים לב. את השנה האחרונה ביליתי בשכונה צעירה שבה סטודנטים, צעירים, רווקים ורווקות שוכרים דירה. אנשים אלה לא חוזרים בסוף היום אל בני זוגם והקשרים החברתיים עם הסובבים אותם בשכונה הם הרבה פעמים כמו אוויר לנשימה בעבורם. אך למרות כל זאת, פעמים רבות, רבות מדי, הניכור ההדרה והבדידות ניכרים מכל עבר. פעמים רבות מדי ניתן לראות אנשים אשר מדירים אנשים אחרים אשר אינם לטעמם.

אין צורך לשנוא אדם על מנת לביישו כפי שבעל הסעודה בייש את בר קמצא, ישנן אלף ואחת דרכים לגרום לאדם להרגיש שאינו רצוי. הסיפור בתחילת הכתבה אינו בדיוני, הוא סיפור שראיתי במו עיני והוא חוזר ומתרחש שוב ושוב. מספר פעמים נתקלתי באנשים שהחליטו להזמין לבילוי שותפים מדירה אחרת אך סרבו לצרף את השותף שלא רצו לשהות בחברתו, אנשים אחרים התעלמו באופן מופגן מאחרים בסביבתם ועוד דוגמאות אין ספור. לפעמים אני הייתי בצד הנפגע, לפעמים הייתי בקבוצת הפוגעים ולפעמים צופה מהצד.

כאחד אשר מצא את חבריו, היו לי אלטרנטיבות ולא הרגשתי צורך בקרבתם של האנשים אשר אינם חפצים בקרבתי. אך מה יעשה אדם שנפל בין הכיסאות? ואדם שעבר אל מקום חדש ולא התברג בתוך אף אחת מהקליקות הסגורות שבסביבת מגוריו?

אנו עומדים בפתחה של שנה חדשה. שנה בה לצד השכנים הותיקים שטרם התחברו אל סביבתם, יגיעו בקרוב שכנים חדשים עם תחילת שנת הלימודים. טבעי שכל אחד ייבחר את חבריו ואין דרישה לבחור דווקא את הבודדים או את אלו שלא מתאימים לנו. אבל אולי השנה, במקום לסנן ולהדיר, נבחר באהבת חינם על פני הניכור. נבחר להגיב בסבר פנים יפות אל האנשים הנמצאים סביבנו, גם אם אין בכוונותינו לפצוח עימם ביחסי ידידות מופלאים. נבחר להתעניין באנשים שסביבנו, ולכבד כל אדם באשר הוא אדם. נבחר לתת יחס אל מי שצמא ליחס, בין אם זה במפגש נקודתי ובין אם אותו אדם צמא ליחס באופן כללי.

אני בוחר באהבת חינם. ואתם?

שתף
תגובות