מיעוט בהמון

0

נור שיבלי, סטודנטית לתקשורת ומשפטים, מנסה להבין את מעמד הסטודנטים הערבים באניברסיטה. האם המצב גרוע כל כך? מה מוביל לכך? יש מקום לאופטימיות.

//כתבה: נור שיבלי

קוראים לי נור, בימים אלה אני מתחילה את שנתי השנייה באוניברסיטה בחוג ללימודי תקשורת, ואת שנתי הראשונה בפקולטה למשפטים. עם תחילת שנת לימודים זו ניסיתי לסכם את חווית הלימודים שלי עד כה. בכדי לבצע משימה זו, הרגשתי כי הניסיון האישי שלי, ניסיון של שנה אחת, לא יספיק. רציתי לשמוע עוד דעות ולגייס מרואיינים משנים מתקדמות יותר. לשם כך, פרסמתי מודעה בבלוג האנונימי שלי, הצנוע במספר עוקביו. להפתעתי הגדולה, שתי בחורות נענו לבקשתי ושלחו לי מייל על מנת ליצור איתן קשר. מטרת מפגשים אלו הייתה לנסות להשוות חוויות, ולראות את המשותף והשונה בהשקפותינו על חיי הסטודנטים בעיר.

הבחורה הראשונה נקראת סלאמה (שם בדוי) וזה כל מה שידעתי עליה. קבענו להיפגש יום למחרת בבית קפה שהתאים לשתינו, בשעה שתיים אחר הצהריים.

באחת וחצי כבר הייתי בבית הקפה, ריח המאפים השתלט על כל חלל החדר שהיה ריק יחסית. התיישבתי בשולחן פנוי ליד החלון בכדי שאוכל לזהות את סלאמה- למרות שלא היה לי שמץ של מושג איך אעשה זאת. כעבור זמן מה נעמדה לה במרכז החדר בחורה יפייפיה עם חיג'אב (כיסוי ראש) ונראה היה שהיא מחכה למישהו. לקחתי את הסיכון להביך עצמי וניגשתי אליה בשאלה: 'סלאמה?'. היא ענתה בחיוב והזמנתי אותה לשבת לידי. פניה קרנו אור, כשמש, הסתנוורתי מיופייה. היא הייתה בשלבי סיום תואר משולב בפסיכולוגיה וביולוגיה וביקשתי ממנה לסכם את החוויה האקדמית האישית שלה.

סלאמה הייתה הערבייה היחידה עם כיסוי ראש בקבוצת החברים שלה. "אני לא אשכח את הפעם הראשונה שבה נכנסתי לכיתה. כולם הסתכלו עלי, לא ידעתי איך לפרש את מבטיהם. התיישבתי בשורה האחרונה, השיעור עבר בשקט בדיוק כמו שרציתי, מאז כל שיעור עבר כך. בדיונים בכיתה תמיד היה מה להגיד אבל אף פעם לא אמרתי משהו באופן פומבי. בסוף הסמסטר הראשון הבנתי כי שהותי בכיתה מהווה בזבוז זמן, כי חוץ מלבהות בטלפון לא עשיתי דבר. הייתי בלתי נראית ולא אהבתי את העובדה הזו. למרות הכל, התרגלתי אליה. בשנה השנייה הפסקתי ללכת לשיעורים ורוב הלמידה שלי נהייתה עצמית". את חוויתה סיפרה סלאמה בזמן שהיא בוחשת בכוס הקפה שלה עד שעיניה הכחולות השתקפו על פני הכוס.

סלאמה כמו סטודנטים רבים אחרים החלה את לימודיה האקדמאים מיד לאחר סיום התיכון. ניסיון החיים שלה היה דליל מאוד, השפה העברית המדוברת לא מפותחת והמחשבה לגור לבד ורחוק מההורים הייתה קשה מנשוא.

תמר הירדני, מתוך ויקיפדיה

שואפים להיות חלק מקהילת האוניברסיטה

חווית המגורים בירושלים של סלאמה דומה מאוד לחוויתי האישית. מעגל חברתי מצומצם מאוד, תיוג קבוע כ"שונה" וכ"אחרת". סטראוטיפים ודעות קדומות תמיד יהיו, בנוגע לתחומי העניין שלך, מה את/ה עושה בחיים ומה את/ה הולכת לעשות בעתיד. דברים חדשים שלא עברת לפני הופכים לנורמטיביים, כגון: להיעצר לבדיקה ביטחונית פתאומית מבין ההמון הנכנס לתחנה המרכזית, להישאל מדי פעם אם אני דוברת עברית ודברים נוספים שמייחדים את העיר הנמצאת בלב לבו של הקונפליקט.

הבחורה השנייה שיצרה איתי קשר הייתה פתוחה יותר. כבר במייל הראשון היא כתבה רקע קצר על עצמה וצירפה את מספר הטלפון שלה. חשתי כי אני מכירה אותה, ולכן צלצלתי אליה בלי היסוס, משהו שאני לא עושה בדרך כלל. קולה היה נעים. הצגתי את עצמי ומיד זיהינו אחת את השנייה. זאת הייתה ביאן, סטודנטית לרוקחות שגרה במעונות בהר הצופים, בדיוק כמוני.

הזמנתי אותה לבוא לחדרי בערב, במידה ויהיה לה זמן, וכך היה. לקראת שבע בערב נשמעו דפיקות בדלת, זו היתה ביאן עם חיוך גדול מרוח על פניה בדיוק כפי שראיתי אותה בפעם הראשונה בחוות המחשבים.

הכנתי תה כדי להנעים את זמננו, עם כל לגימה מהכוס התפללתי שלא תשאל על הבלוג שלי.

כשהתחלתי לכתוב ברשת החלטתי שזה יהיה אנונימי וכך אף אחד מהקוראים לא ישפוט אותי לפי מוצא או מראה, הם ישפטו אותי לפי איכות הכתיבה ואופן החשיבה.

ביאן אהבה את האווירה האקדמית בקמפוס בו היא לומדת,-הדסה עין כרם,-והיא אף מרגישה שייכת ובמצב נוח.

"אנחנו קבוצה גדולה של סטודנטים ערבים, מבלים ביחד, לומדים ביחד וחלקנו אף עובדים ביחד" היא סיפרה. ביאן גם הוסיפה: "בשבועיים הראשונים התביישתי להשיב על שאלות שהמרצה העלה בכיתה, אבל עכשיו אני לא חושבת פעמיים אם להרים את היד או לא. אני עונה בביטחון מלא, הציונים שלי גבוהים ואין לי שום סיבה לא להשוויץ בידע שלי".

קיים הבדל רב בגישות של סלאמה וביאן. אם חושבים לעומק, ההבדל בין ביאן לסלאמה הוא לא רק הבדל באופי ובאישיות. ההבדל הוא בעיקר במקצוע שהן לומדות. בקמפוס הר הצופים רוב הדיונים הם דיונים שדורשים הבעת עמדה ואידאולוגיה מסוימת ולעומת זאת, בקמפוס הדסה השאלות הן מדעיות וכך גם התשובות שלהן. לא בכדי להצדיק את מצבה של סלאמה אך רוב החוקרים במדעי החברה יסכימו איתי שבני מיעוטים מתקשים להביע בדך כלל את עמדתם באופן גלוי.

שאלתי את ביאן בנוגע ליחסים שבין סטודנטים ערבים ויהודים. היא הסבירה בקצרה שאין הרבה חיכוך בין השניים. מניסיוני האישי זה היה די דומה לקמפוס בהר הצופים.

הסיבות לחוסר תקשורת בין אנשים יכולות להיות רבות, כמו מחסום השפה, מסורת ותרבות. כמובן שאפשר למנות עוד אינספור סיבות נוספות.

כפי שאני רואה זאת, הסטודנטים הערבים יהיו בכל מקום: בספרייה, בכיתה ובתחנה. הם חלק בלתי נפרד מהאוניברסיטה ומהמגוון התרבותי שהיא מציעה. כל סטודנט הוא עולם בפני עצמו. ברגע בו נוכל להכיל ולתקשר בין כל העולמות כך תשרור הרמוניה ואהבה במיקרוקוסמוס בו אנו חיים.

שתף
תגובות