דילמת הנרקומן

0

כתבנו, אור שקד, פרסם בבלוג הבין לאומי Times of Israel על הסכמי הפסקת אש שנערכו בקהיר. "זקני ציון" מפרגן לו עם הגרסה המתורגמת לעברית.

//כתב: אור שקד

דמיינו לעצמכם שאתם נוסעים בכביש ולפתע עוצר אתכם רמזור אדום. בעודכם ממתינים, מגיח משום מקום הומלס, כשמסימנים גסים על זרועותיו ניתן להסיק בקלות שהוא נרקומן. אותו אדם עובר דרך כמה רכבים ומבקש תרומות, ולבסוף מגיע אל סוף הפקק ואל רכבכם. "אפשר כמה שקלים?" הוא שואל בעודו מניף לכיוון החלון את ידו הרועדת האוחזת כוס מלאה למחצה בכסף קטן.
אתם, אוהבי אדם, מלאי חמלה ורחמים כלפי המסכן. יש לכם כמה שקלים בארנק, ונראה שהדבר הכי טבעי ומוסרי בעולם באותו רגע הוא לשלוח ידכם אל הכיס, להוציא כמה שקלים, ולעזור לו להעביר עוד יום.
פתאום עולה לראשכם מחשבה מטרידה: יכול מאוד להיות שהסמים הקשים שצרך לאורך השנים, הם אלו שדרדרו את אותו מסכן למצב בו הוא נמצא. מה אם הכסף שתיתנו לו ינוצל בשביל לקנות עוד מהסם ההרסני שצרך? האם זה באמת מה שיעזור לאותו נרקומן להתגבר על חולשותיו ולשקם את עצמו, או שבפועל רק ידרדר אותו עוד יותר? מה שבסופו של דבר יהרוג כל סיכוי שלו להפוך לאזרח מהשורה, ולבסוף יחסל אותו.
בהיסוס אך בשיקול דעת, אתם מבקשים מאותו נרקומן להיכנס למוסד גמילה כדי שיוכלו לעזור לו, ונוסעים מהמקום. על ארשת פניו ניכר כי הוא כועס ומתוסכל, אך הרגשתם כי זהו הדבר הנכון לעשות. בשנייה הראשונה כשאתם מגיעים הביתה, אתם בודקים כיצד לתרום סכום מכובד למוסדות הגמילה בישראל, בידיעה שהסיכוי שאנשים אחרים במצבו יוכלו להשתקם עקב תרומתכם יהיה גדול עשרות מונים מאשר אם הייתם תורמים לאותו אדם בכביש.
הסיפור, דרך אגב, נגמר טוב: בעקבות הצעתכם, לאחר מספר ימים, החליט אותו אדם בכביש לקחת את עצמו בידיים, להיכנס למוסד גמילה, ותוך זמן מה מתחיל אותו אדם להשתקם והופך את חייו למתוקנים.

הסיפור שלעיל, הוא סיפור אלגורי שבדיתי מליבי ובא לייצג את המצב בעזה לאחר מבצע "צוק איתן", והחלטת הקהילה העולמית לתרום מיליארדי דולרים לצורך שיקום הרצועה באופן בלתי מותנה בועידה שהתכנסה בקהיר בנושא זה.
החדים מבינכם כבר יכולים להבין בדיוק מה מייצג כל דבר בסיפור: אזרחי עזה הם האיש על הכביש, חמאס והטרור שהוא מייצא הם הסמים שהורגים את אותו אדם, והמיליארדים שנתרמו לשיקום הרצועה מייצגים את השקלים שביקש האיש על הכביש.

ההבדל המהותי בין הסיפור שלי לסיפורה של עזה, הוא שהמקרה האחרון לא מסתיים טוב, לא טוב בכלל. זאת כיוון שהקהילה העולמית, לרבות מדינות המערב, החליטה לתרום ביד רחבה לשיקום הרצועה, בידיעה שסביר מאוד שאותו כסף יגיע פעם נוספת לשיקום תשתיות הטרור של ארגון הטרור חמאס, ושאולי קמצוץ מהנתרם יועבר לרווחת התושבים. במקום להתנות את התרומות הללו בפירוז הרצועה ("מוסד הגמילה"), הקהילה העולמית עושה עוול. העולם מחליט בעצימת עיניים אלגנטית במקרה הטוב, ובאופן מכוון במקרה הרע, לאפשר את המצב הנוראי בו ארגון הטרור ממשיך לחלוש על אוכלוסיית עזה וגונב ממשאביה כדי לכלכל את עצמו ולהשמיד את מדינת ישראל. אחרי שהוא ייזום עוד מתקפה, כפי שעשה שוב ושוב בעבר, ישראל תעשה את מה שכל מדינה עושה במצב דומה, תגן על עצמה. חמאס כהרגלו יתחבא באזורים אזרחיים וישתמש באזרחים כמגנים. במצב זה שוב ידממו שתי האוכלוסיות, שוב נצפה בתמונות הרס בעזה, ושוב תינתן תרומה מכובדת ממדינות העולם.
מעגל הקסמים הזה הוא בדיוק מה שחמאס רוצה: הרי אחת הסיבות העיקריות של חמאס לתקוף את ישראל מלכתחילה הייתה המצב כלכלי קשה ברצועה, שנבע מהריסת מנהרות ההברחה ממצרים אחרי עלייתו של נשיא מצרים א-סיסי והסגר הישראלי (שגם הוא כמובן, נוצר כאקט של הגנה עצמית). כמה טילים, ובבקשה – צ'ק פתוח שיחזק עוד יותר את תשתיות הטרור ואת הכיסים השמנים גם כך של מנהיגי חמאס.

זהו בדיוק התהליך העצוב שעובר אותו נרקומן מסכן שנמצא על הכביש, אותו תהליך שמרעיב ופוגע באוכלוסיית עזה, זו שהייתה יכולה להיות חופשיה לאחר ההתנתקות אך הצביעה בעד חמאס ושילמה על זה ביוקר. כמו שהסמים הקשים הורגים באיטיות את האיש על הכביש, כך גם המשך הנוכחות המזויינת של חמאס ממיטה אסון אחרי אסון על אזרחי עזה.

אין לי דבר נגד שיקום הרצועה. ההיפך, אני בעד בנייה של בתי ספר ואוניברסיטאות, אני בעד בנייה של בתי חולים, אני בעד רווחה לתושבים – אבל בדיוק בגלל הסיבה הזו, חשוב היה לוודא שהכסף הזה היה מגיע בוודאות לאן שצריך – וזה לא קרה. כך דנה הקהילה הבינלאומית את תושבי עזה לסבל נוסף.

מתי יבין העולם ששקט בחזית ישראל-עזה יכול לבוא רק לאחר פירוק ארגון הטרור מנשקו וסילוקו? לפחות לאותו איש על הכביש, הייתה הבחירה אם להיכנס למוסד הגמילה או לא.

שתף
תגובות